מהמקום הרביעי בשבדיה ועד חצי גמר אירופי

יש לא מעט ביטויים מזלזלים שייכנסו למילון הספורט הישראלי, וגם בתוך הרשימה הזאת יש מקום של כבוד לדייגים. הביטוי הזה מלווה לרוב קבוצות צפון אירופאיות מהסוג שהישראליות פוגשות בתחילת העונה, בטח במקרים בהן הישראליות מפסידות. נומה קאליו, סנטה קולומה וסבאח האזרית, בין היתר, יכולות להכנס לרשימה הזאת.

קבוצה נוספת שהייתה עלולה לזכות בכינוי המשפיל הזה, דייגים, היא יורגודן. הקבוצה נכנסה לשלב הקונפרנס ליג מהמקום השני, אחרי שסיימה במקום הרביעי בליגה השבדית החלשה, אבל היא עדיין איתנו. הם הדיחו בהתחלה את נידרקרום הלוקסמבורגית ואת איבס האיסלנדית, המשיכו דרך מאריבור ואז נכנסו למפעל עצמו.

הסגל של יורגודן שווה 21.18 מיליון, פחות מזה של מכבי חיפה או של מכבי תל אביב. יש להם אמנם כמה כישרונות צעירים כמו פטריק אסלון, קייטה קוסגוי וטוביאס גוליקסן, אבל אין כוכב בינלאומי של ממש. למרות זאת, הם מרחק שלושה ניצחונות מתואר אירופי.

הם ניצחו את פנאתינייקוס ואת לגיה ורשה העשירות יותר בשלב הליגה, העפילו ישירות לשמינית הגמר מהמקום החמישי והספיקו להדיח את פאפוס ואת ראפיד וינה, כשעכשיו מחכים להם שני משחקים מול צ'לסי. יורגודן משחקת אמנם באצטדיון בן 30 אלף מקומות, אבל רחוקה מלהיות אימפריה בקנה מידה אירופי. איך היא הגיעה כזה רחוק?

קוסוגוי. זכרו את השם (Getty)

הכל מתחיל מהדשא?
הדרך של יורגודן לאירופה מפתיעה במיוחד. הליגה השבדית משוחקת לאורך שנה קלנדרית בשל תנאי החורף הקשים בצפון אירופה, ולמעשה הקבוצה העפילה בזכות עונת 2023, בה הם השיגו 50 נקודות, מרחק 14 מהאלופה מאלמו וסגניתה אלפסבורג.

כבר נקבעו הנציגות השבדיות לכדורגל האירופי ב-2025/26, כשיורגודן פספסה את הכרטיס בנקודה. השנה עברו שלושה מחזורים, כשהם עם נקודה אחת. מאלמו, האמרבי וא.י.ק. עם סגלים ששווים יותר כסף, בפער משמעותי.

מה שמייחד את יורגודן, בטח בהשוואה לקבוצות האחרות בכדורגל האירופי, הוא זיהוי הפוטנציאל. בשנתיים האחרונות הקבוצה הוציאה ממנה את לוקאס ברגוואל שעושה חיל בטוטנהאם, את איזק היין שהפך לשחקן הרכב באטאלנטה ואת סמואל דאל, המגן השמאלי שנמכר לרומא, הושאל בינואר לבנפיקה ליסבון ופתח בהרכב מול ברצלונה בליגת האלופות.

שלושתם שבדים, אך אף אחד מהם לא שחקן בית של יורגודן שגדל בקבוצה. כולם הצטרפו מהליגה המקומית, קיבלו הזדמנויות לפרוח והכניסו סכומים עצומים למועדון, כשברגוואל נמכר ב-10 מיליון יורו.

הקבוצה עצמה היא אחת מקבוצות ההתקפה הטובות בקונפרנס ליג, אך עושה כן כשהיא ממעטת להחזיק בכדור. יורגודן זוכה להערכה על משחק מעבר יעיל ועל הנייחים, כשהגישה ההתקפית שלהם בקרנות זכתה להערכה ברחבי העולם וכך גם הלחץ הגבוה. המאפיינים האלה דומים אצל לא מעט קבוצות שמשחקות באותה הדרך, אבל הדבר החשוב באמת הוא האקדמיה.

שמות כמו מתיאס סליטנסן, קייטה קוסוגי שהגיע מגמבה אוסקה או טוביאס גוליקסן עשויים לעשות את הקפיצה לליגות הבכירות, כשהגישה של יורגודן מבוססת אנליטיקס ומצליחה לשלב בצורה טובה שחקנים מהירים.

כאן נכנס יתרון משמעותי נוסף של הקבוצה, הדשא הסינתטי. ראפיד וינה ביקשה להוציא אותו מחוץ לחוק אחרי ההפסד במשחק הראשון, והוא בהחלט מעניק יתרון לקבוצות שרגילות אליו, בטח בכל מה שקשור למעברים ולתנועה חלקה יותר על הדשא.

שניים מארבעת הניצחונות של יורגודן בשלב הליגה (מול פנאתינייקוס ומול לגיה ורשה) היו על דשא סינתטי, בזמן שהאחרים היו מול ניו סיינטס ורייקאוויק החלשות יותר. הם ניצחו 0:3 את פאפוס ו-1:4 את ראפיד וינה על הדשא הסינתטי, לאחר שהפסידו בשני המשחקים הראשונים. כשבודה/גלימט הגיעה גם כן לחצי גמר הליגה האירופית בחסות מגרש סינתטי, ששונה מהרגיל, יש מקום לדיון בשאלה הזאת וב"הוגנות" של משטח כזה. מצד שני, באמת אין אפשרות אחרת לקיום משחקים בצפון אירופה. לא מדובר בבחירה מקצועית.

כאן, אולי, מגיע החלק המעניין באמת. יותר מ"פרויקט" כזה או אחר או משחקנים יוצאי דופן, זה לא נראה שהמסלול של יורגודן היה קשה במיוחד. עם כל הכבוד לפנאתינייקוס, לגיה ורשה וראפיד וינה, לא מדובר באימפריות כדורגל. למה הם כן ואנחנו לא?

יתרון הביתיות משפיע (Getty)

לכוון לקונפרנס?
מכבי ת"א של השנה, עם קצת מזל והגרלה טובה, הייתה יכולה גם להעפיל לרבע גמר הקונפרנס. ייתכן שגם הפועל באר שבע, לו הייתה מתחברת בשלב מוקדם יותר. אחת מהן תשחק בשנה הבאה במוקדמות האלופות, כאשר אם ב"ש תזכה בגביע אך לא באליפות היא תשחק בליגה האירופית.

האם הקבוצות הישראליות צריכות לכוון לקונפרנס? מצד אחד הסיכוי להתקדם בליגה הזאת גדול יותר מהאירופית ובטח מהאלופות, אבל מצד שני מדובר ביריבות פחות סקסיות וגם שם הסיכוי לתואר, במפעל בו עדיין נשארו צ'לסי, פיורנטינה וריאל בטיס, נמוך מאוד.

כלכלית, אגב, ההבדל משמעותי. יורגודן הרוויחה השנה 13.5 מיליון יורו מהקונפרנס, משמעותית יותר ממכבי ת"א ש"תסתפק" ב-9.2 מיליון יורו. עדיין מדובר בסכום נמוך יותר משל כל קבוצה בליגת האלופות, בהפרש, וגם משל חלק מהמועדונים ששיחקו בליגה האירופית.

זה חלק קטן מהתשובה, כשיורגודן שמה את הכדורגל השבדי על המפה והראשונה מזה שנים מהמדינה שמגיעה רחוק באירופה. האם קבוצות בארץ יהיו מוכנות "לוותר" על האלופות והאירופית, כשהסיכויים להעפלה לצ'מפיונס לא גבוהים בפורמט החדש בלשון המעטה, בשביל להתמקד בקונפרנס?

האם משתלם לקבוצות להגיע רחוק באירופה כשאין משחקים בישראל, מה שמקטין את הרווחים ומוסיף עומס בדמות הטיסות? האם אוהדים יעדיפו מסע אירופי מול ראפיד וינה ופנאתינייקוס על משחקים (שאמנם נגמרו בהפסד) מול פורטו ואולימפיאקוס? לא בטוח בכלל. נשאיר לכם הזדמנות לענות.

למרות זאת, במקרה הסביר בו מכבי חיפה (שעשויה להיות מדורגת לאורך רוב שלבי המוקדמות) ובית"ר ירושלים משחקות בקונפרנס, יהיו שתי ישראליות שיהיו שם כבר עכשיו ויכולות לשאוף להגיע רחוק. בטח במקרה של הירוקים שמתכננים מהפכה בסגל העמוק שלהם ומגיעים מראש עם מאמן שכבר רשם כמה קמפיינים אירופאיים, הקונפרנס ליג יכולה להיות חבל הצלה של ממש. בעולם קצת יותר ורוד, אפשר לדמיין את יורגודן של 2025/26 מגיעה מציון.

מהמקום הרביעי בשבדיה ועד חצי גמר אירופי

הכישרונות והדשא הסינתטי הפכו את יורגודן לסנסציה. יש לישראליות מה ללמוד